חזרה למאמרים של זהות ושונות בחברה הישראלית
חזרה לאתר הראשי
עציוני-הלוי, ח. (2000). ארץ שסועה – האם מלחמת תרבות היא בלתי נמנעת?. כפר סבא: אריה ניר, מודן. פרק 1, עמ' 35-11; פרק 5, עמ' 79-65; פרק 8, עמ' 132-121; פרק 9, עמ' 148-133

סיכום מאמר - ארץ שסועה: "עדיין עם אחר? זהות יהודית לקראת שבר", של חוה עציוני – הלוי. סיכמה: דנה הלפרן

עציוני שואלת: האם שמרנו על הזהות היהודית המשותפת. תשובתה היא שהזהות היהודית המשותפת עדין חזקה בקרב הציבור היהודי בארץ כולל בני נוער, ומהווה עדין גורם מלכד לדתיים ולחילוניים אך היא מראה סימנים של שבר ונסיגה וזה מעמיק את התהום בין דתיים וחילוניים בארץ. אין מדובר בתהליך קצר טווח והפיך לדעתה. זוהי מגמה בת שנים רבות שקשה להסיטה מדרכה.

מדוע השבר קורה: משום שהבסיסים (בהמשך) שעליהם הזהות עומדת הולכים ומתערערים.

(מה זה זהות: "אפיון עצמי של הפרט כחלק מציבור בעל תכונות מסוימות. הזהות היהודית היא אפיון עצמי כיהודי...").

הזהות היהודית מושתתת על כמה בסיסי שיתוף ↓ אך כאמור כל אחד מהבסיסים האלה הולך ונחלש:

1.תודעה של מוצא משותף: כיום פחות מקובל לראות במוצא מקור ללכידות: קודם כל עם ישראל מעולם לא היה גזע: מאז ומעולם הצטרפו אליו בני עמים אחרים/רבים המירו את דתם, בכל זאת הייתה תודעה של מוצא משותף שמקורה התנ"ך. אך הכי חשוב: יש הרואים בהבלטת המוצא כדי להתבדל - מעין גזענות (האו"ם למשל).

2. זיכרון קיבוצי משותף, זיקה לעם היהודי ותחושה של שותפות גורל: ההיסטוריה היהודית רצופת

הרדיפות שמובלטת ככזו בספרי הלימוד בבי"ס כבר לא גורמת לנו לחוש "ביחד". זהו דרכו של עולם שהזיכרון ותחושת שיתוף הגורל הנובעת ממנו נשחקים עם הזמן. (דוגמא: זכרון השואה שהוא המלכד ביותר נחלש. הסיורים לפולין מעידים על ניסיון להחיות תודעה בשלבי דעיכה). מכאן שהזיקה לעם היהודי בתפוצות הולך ונשחק.

3. תרבות משותפת: ארון הספרים היהודי בעל שני מדפים: ספרות תורנית וספרות חילונית. עד לא מזמן בבתי הספר הדתיים והחילוניים כל אחד למד קצת ספרות מהמדף של האחר אולם באחרונה שתי מערכות החינוך הולכות לכיוון התבדלות. נוצר שסע גובר בין התרבות החילונית והדתית.

יהודיותם המשותפת של הדתיים והחילוניים כבר פחות משותפת.

4. זיקה לארץ ולציונות – היהודיות מבוססת גם על זיקה לארץ ולציוניות, אך גם היא הולכת ומתפצלת.

5. זיקה לדת היהודית – בקרב הציבור החילוני התחושה היהודית חלשה יותר מאשר אצל הציבור הדתי.

אצל חילוניים שמירת מנהגים דתיים והזהות היהודית הנובעת ממנה מתמעטים מדור לדור. התרבות חילונית איננה משמשת בסיס איתן לזהות יהודית.

ליתר דיוק: בקרב ילדי דתיים וילדי חילוניים שנולדו בבית דתי וחזרו בשאלה – הזהות היהודית חזקה יותר מאשר אצל ילדי חילוניים שנולדו לתוך בית חילוני. אצל האחרונים הזהות היהודית החלשה ביותר וכאמור יורדת מדור לדור. - עציוני קוראת לזה השבר הבין דורי – והשינוי הבן דורי הזה הוא מקור היחלשות היהודיות בקרב החילוניים ומקור השבר בזהות היהודית ביום.

עציוני מזכירה במאמרה שתי מגמות סותרות: 1) הקצנה דתית בין דורית בקרב הדתיים (הבנים קיצוניים מההורים) 2) התרחקות בין דורית מן הדת ומן היהדות בקרב החילוניים. שתי מגמות אלה גורמות לכך שהמכנה של הזהות היהודית המשותפת לשני סוגי הציבור הללו הולך ונחלש ואם לא יחול מפנה (והיא לא מאמינה שיחול מפנה) יגדל מרחק הזהות ביניהם.

ישנו גורם הממתן את הפיצול של הזהות הקיבוצית לשתי זהויות נפרדות וזהו הציבור המסורתי, אך אין ביכולתו לשנות סדרי עולם. ומכאן, עציוני מתריעה מפני מצב בו זהות יהודית משותפת לחילוניים ולדתיים תהפוך עם הזמן לזיכרון היסטורי ותולה תקווה בפוליטיקאים (מצחיק לא).